החלטה בתיק בש"א 187/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בתיק עב 2861/04 (מותב בראשות כב' השופטת חגית שגיא ונציג הציבור רפי בילוגורסקי). פסק הדין ניתן ביום 5.1.2006 והומצא לב"כ המבקשת ביום 9.1.2006, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 8.2.2006. הערעור הוגש ביום 12.2.2006, והבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 16.2.2006.

2.      נימוקי הבקשה הם:

2.1.   הערעור היה מוכן להגשה כבר ביום 6.2.2006, אולם במהלכו של אותו חודש חלה החמרה במצבו הרפואי של ב"כ המבקשת, והוא נשלח לבדיקה באותו היום. כתוצאה מבדיקה זו, נאלץ ב"כ המבקשת להישאר לנוח בביתו, מיום 7.2.2006 ועד ליום 9.2.2006. ב"כ המבקשת צירף אישורי מחלה להוכחת טענות אלו.

2.2.   ביום 8.2.2006, לאחר שנוכח כי הערעור לא נשלח במועדו, ביקש ב"כ המבקשת טלפונית מעו"ד העובדת בשכנות למשרדו כי תשלח את הערעור בדואר אקספרס למחרת. אולם בשל עיכוב בדואר, הגיע הערעור לאחר סגירת מזכירות בית הדין. כיוון שהיה זה יום חמישי, הוגש לבסוף הערעור רק ביום ראשון שלאחריו, 12.2.2006.

2.3.   למבקשת סיכויים טובים לזכות בערעורה.

3.      המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:

3.1.   אין לראות כמחלתו של ב"כ המבקשת כטעם  מיוחד אשר יש בו כדי להאריך את המועד להגשת הערעור שכן ב"כ המבקשת עובד  במשרד עו"ד, ועל כן עו"ד אחר יכל להגיש את הבקשה בשמו.

3.2.   לרשות המבקשת עמד חודש תמים להגשת הערעור, ועל כן, משחיכתה לרגע האחרון להגשת ערעורה, אין להיענות לבקשתה.

3.3.   המבקשת שילמה חלק מן הסכומים אשר נפסקו לחובתה על ידי בית הדין קמא. בנוסף, ניתנו בעל פה הבטחות שונות, הן על ידי ב"כ המבקשת והן על ידי נציגים בכירים בהנהלת המבקשת, לפיהן לא יוגש ערעור על פסק הדין האזורי. עובדות אלו יצרו הסתמכות מצד המשיב כי לא יוגש הערעור.

3.4.   למבקשת יש סיכויים קלושים לזכות בערעורה, שכן היא אינה מציגה טיעונים חדשים בערעורה.

4.      ביום 2.3.2006 ניתנה החלטה לפיה על ב"כ המבקשת להגיב לטענות המשיב בנוגע להבטחות שקיבל לפיהן לא יוגש הערעור, ועל המשיב להבהיר האם סעיף 2 לתגובתו מהווה הודעת ערעור.

5.      ביום 12.3.2006 הגיש ב"כ המבקשת תגובתו כאמור, בה הכחיש את טענתו של המשיב כאילו הובטח לו כי לא יוגש הערעור. בנוסף טען כי אין לראות בתשלום פסק הדין כויתור על זכותו לערער עליו, אלא כמימוש חובתו על פי הדין. בנוסף טען ב"כ המבקשת כי אין לבכירים במבקשת סמכות להחליט האם יוגש הערעור או לא, שכן סמכות זו נתונה למנכ"ל המבקשת בלבד.

6.      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני קובע כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

7.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

8.      הנימוק שהובא על ידי ב"כ המבקשת לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור הוא מצבו הרפואי. לעניין זה קובעת הפסיקה כי "הכלל לעניין זה ידוע ומושרש. בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו. ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת דר' ש. לוין (תל אביב, 1995), בעמודים 895 - 896; כך גם בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ'  רנה רוזנבלום, דינים עליון נה 72). בב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ (לא פורסם) נפסק לעניין זה כי "... כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד- עובדת קיומה של המחלה; והשני- השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין  ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר  מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 4072/02 עבסיה שרחביל נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך סא 850).

9.      במקרה שבפני, אמנם הבקשה הוגשה באיחור, אך משהוכיח ב"כ המבקשת את מחלתו, הן על ידי אישורים רפואיים והן על ידי תצהיר, ומשהוכיח את השפעת המחלה על יכולתו להגיש את הערעור במועדו, נראה לי כי יש להכיר במחלתו כטעם מיוחד אשר יש בו כדי להאריך את המועד להגשת הערעור.

10.  אמנם בהמתנה ל"יום האחרון" יש משום נטילת סיכון. אך במקרה זה כעולה מתצהיר ב"כ המבקשת הוא לא המתין ליום האחרון. הערעור היה מוכן ביום 6.2.06 ואז הוא לקה בבריאותו.

11.  אוסיף כי אמנם כנגד אינטרס המבקשת לממש את זכות הערעור, עומד האינטרס של המשיב - ציפייתו הסבירה לסופיות ההליכים. כאמור בפסיקת בית המשפט העליון, ההכרעה נעשית בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, כאשר על בית הדין לאזן בין האינטרס של הצד הטועה לבין האינטרס של בעל הדין שכנגד. אולם, במקרה הנדון, לא עלה בידי המשיב להוכיח את הסתמכותו על אי הגשת הערעור, כאמור בתגובתו של ב"כ המבקשת. אשר על כן, יש להעדיף את אינטרס המבקשת על פני אינטרס המשיב.

12.  לבסוף, ככל שהמשיב סבור כי נכרת עם המבקשת הסכם בדבר אי הגשת ערעור עליו לנקוט בהליכים המתאימים בהם יקבע כי הסכם כאמור אכן נכרת. התנגדות להארכת מועד להגשת הערעור אינה ההליך המתאים, מה שגם שלכאורה לא הונחה בפני תשתית, עובדתית ומשפטית מספקת בענין זה.